תאד"מ 26352-06-21

תקציר

התובעים, הנושאים בנטל ההוכחה, לא הביאו ראיות מספיקות לתמיכה בתביעתם, ולכן השופט מחליט לדחות את התביעה. השופט ביסס החלטה זו על מספר גורמים. ראשית, כרטיס הנהלת החשבונות שהפיקה הנתבעת מראה יתרת אפס לפני שנת 2017, דבר הסותר את טענת התובעים. שנית, בעוד שחלק מכתבי המסירה שצורפו על ידי התובעים כראיה נחתמו על ידי הנתבע, אחרים לא נחתמו או שהחותם אינו ידוע. עדותם של התובעים עצמם בנוגע לחתימות על תעודות המשלוח לא הייתה חד משמעית, שכן הם לא נכחו בעת חתימת השטרות. הנתבע, לעומת זאת, העיד כי שילם עבור כל הסחורה שהזמין ואף סיפק תשלום חלקי בצ'ק. עוד טען כי חלק מהחתימות על תעודות המשלוח זויפו, אך התובעים לא הציגו כל ראיה גרפולוגית לסתור טענה זו, ואף לא זימנו עדים רלוונטיים, כגון הנהגים שסיפקו את הסחורה, לתמיכה בטענתם. זאת ועוד, הדיון בדבר המחאת הזכויות מהתובע מס' 2 לתובע מס' 1 מיותר נוכח דחיית התביעה, אך השופטת מציינת כי החוק אינו מחייב את הנמחה להודיע לחייב על ההמחאה. לבסוף, השופט מביע את הסכמתו עם הפסיקה הקיימת, המטילה את נטל ההוכחה על התובע במקרים של זיוף לכאורה, אך גם מכירה בצורך בשינוי חקיקתי פוטנציאלי בשל האתגרים שהוא מציב. התובעים נדרשים לפצות את הנתבע בגין הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין, בסך 2,500 ₪, בתוך 30 יום.