ת"א 43111-03-16

תקציר

המחלוקת נסובה סביב הפיצוי הראוי לתובע שאדמתו הופקעה על ידי הנתבע. נקודת המחלוקת העיקרית היא האחוז שיש לגזור משווי הקרקע המשתנה מדי שנה לצורך קביעת הפיצוי בגין אובדן דמי החכירה. הנתבעת חולקת גם על שיטת קביעת שווי הקרקע המשתנה, אך לא הציגה נימוקים לכך בסיכומיה. הם גם מתנים את תשלום כל פיצוי בהצגת מסמכים מקוריים. בית המשפט מצדד בחוות דעת המומחה מטעם התובעת, הקובעת את שווי הקרקע המשתנה וקובעת את דמי החכירה האבודים על 6% מערכה המשתנה השנתי של הקרקע. הדבר עולה בקנה אחד עם פסיקה קודמת ועם תכלית פיצויי ההפקעה, שהיא להעמיד את התובע במצב בו היה מצוי אלמלא התרחשה ההפקעה. פסק הדין בערעור אזרחי 2405/91 תומך בכך אף הוא, וקובע כי בעל הקרקע זכאי לדמי חכירה מיום שהרשות תפסה את החזקה ועד לקבלת התמורה במקרקעין. בית המשפט מצדד בטענת התובע כי פסק הדין ברע"א 8717/17 אינו מבטל את הדרך הקודמת לקביעת פיצויים וכי חוות דעתו של המומחה עולה בקנה אחד עם ממצאים עובדתיים, כפי שהודגש בפסק הדין האחרון. בית המשפט מוצא כי טענות הנתבע ביחס לחוות דעת המומחה חסרות שחר, במיוחד בכל הנוגע לשיעור האחוזים. בית המשפט מסכים עם קביעתה של המומחית כי יש לקבוע את דמי החכירה בגין הקרקע המופקעת על 6% מערכה המשתנה מדי שנה, ומאמץ את טענותיה בדבר שווי הקרקע מדי שנה. זאת, בהתבסס על חוות דעתו המקיפה והמקצועית של המומחה, שבית המשפט אינו מוצא סיבה לסטות ממנה. התובעת זכאית לפיצוי לפי חישובי המומחה עד וכולל שנת 2019. ממועד זה ואילך, ועד למועד התשלום בפועל, יחושב הפיצוי לפי הממוצע של שלוש השנים האחרונות המפורט בחוות הדעת. הנתבע חויב לפצות את התובע בגין הוצאות משפט וחלקו של התובע בשכר המומחה, בצירוף שכר טרחת עורך דין בסך 55,000 ₪. פיצוי זה מותנה בהצגת מסמכים רלוונטיים וכפוף לניכוי של 10% כמקדמה למס רווחי הון.