ת"א 6093-11-18

תקציר

התיק בבית המשפט סובב סביב חלקת אדמה והבעלות עליה, השנויה במחלוקת בין הווקף לבין המדינה. הווקף טען כי הקרקע בבעלותם באמצעות הסכם רכישה משנת 1885, ואילו המדינה טענה כי המסמך האמור אינו מוכיח את בעלותו של הווקף וכי הקרקע היא רכוש המדינה. השאלה המרכזית הייתה האם ניתן להוכיח בפועל את גבולות הקרקע הנקובים בהסכם הרכישה ואם הווקף יצליח לשכנע את בית המשפט כי הקרקע שנרכשה מקיפה את השטח שבמחלוקת. השופט פתח את דבריו בהתייחסות לטענת הווקף בדבר נטל ההוכחה, והגיע למסקנה כי הנטל מוטל על הווקף, בהתאם לתקנות הסדר זכויות במקרקעין. לאחר מכן בחן השופט את האותנטיות והקבילות של הסכם הרכישה, וקיבל אותו כאותנטי וקביל לאחר הערכת חוות דעת של מומחים לזיהוי פלילי ובהתחשב בגיל המסמך ונסיבותיו. לאחר מכן, הגדיר השופט את גבולות השטח שבמחלוקת באמצעות ניתוח מפות, חוות דעת של מומחים ורשומות היסטוריות. הם הגיעו למסקנה שהווקף הצליח להוכיח את מיקום הגבול המערבי, הצפוני והדרומי כפי שצוין בהסכם הרכישה. באשר לגבול המזרחי, קיבל השופט את פרשנות הווקף לגדרות אבן טבעית ומפל, ומצא את גרסתם משכנעת וסבירה. השופט שקל גם טענות נוספות של הווקף, בהן בעלות על בסיס החוק העות'מאני בנוגע לשטחי מרעה, אך טענות אלה נדחו מחוסר ראיות. השופט ציין כי טענות המדינה, שהסתמכו על כך שהקרקע היא אדמת יער לא מוקצית, לא היו משכנעות וכי הווקף רכש את הקרקע שבמחלוקת כדין. בסופו של דבר פסק השופט לטובת הווקף, והכיר בבעלותם בשטח שבמחלוקת. תביעת המדינה נדחתה והם חויבו לשלם לווקף הוצאות משפט בסך 50 אלף שקל.