ע"א 187/87

תקציר

במקרה דנן, סקר בית המשפט העליון שורה של חוזים שעניינם מכירת חלקת מקרקעין בין המשיב לבין המערערת, קבלן מקצועי. בתחילה, קשיים בביצוע החוזה המקורי הניעו יצירת חוזה שני, ואחריו שלישי לנסות למלא את העסקה הראשונית. במרכז מחלוקת זו עמד סעיף המאפשר למשיבה לבטל את ההסכם אם לא יתקבל היתר בניה עד למועד מסוים, תוך התניה להשבת המערערת באמצעות הצמדה לשער הדולר בשיעור של 75%. משלא הובטח ההיתר בזמן, ביטל המשיב את החוזה אך לא החזיר את הכספים, מה שהוביל לסכסוך משפטי על ההשבה והאם החוזה בוטל כראוי. בית המשפט המחוזי מצא כי כוונת הצדדים הייתה שהביטול יגרור עם השבת הכסף, ומשלא נעשה כן, נותרה הערת האזהרה על הקרקע בעינה. המערערת חלקה על כך, וטענה לזכאות להשבה מלאה צמודה לדולר, בצירוף ריבית. בית המשפט העליון הגיע למסקנה כי חובת המשיב להשיב את הסכום אכן הייתה חוזית, ואינה קשורה במישרין לדיני ההשבה המשפטיים המסורתיים. הפרת חובת השבה זו אפשרה למערערת לתבוע סעדים מעבר לאכיפה פשוטה, לרבות ריבית המחושבת בשיעור של 11% לשנה ממועד תשלום התשלומים. הם גם הדגישו את ההבדל בין הצמדה השומרת על ערך הכסף לבין ריבית שהיא פיצוי על השימוש בכסף. הערעור התקבל בחלקו, וחייב את המשיב לשלם למערערת הצמדה דולרית והריבית שנקבעה, ובכך לחזק את החובות והסעדים המפורטים בדיני החוזים.