ע"א 7421/96

תקציר

פסק דינו של בית המשפט העליון מתייחס לפרשנותו ויישומו של חוק הערבות (תיקון), התשנ"ב-1992, בתביעת ערבות חוב. המבקש, נושה, הגיש תביעה נגד תושב טול כרם, החייב העיקרי, ותושבי ישראל ששימשו ערבים. לאחר הגשת התביעה פורסם תיקון שמטרתו להגן על ערבים יחידים. הוראות המעבר של תיקון זה הפכו לליבת המחלוקת. בעוד שהמשיבים הערבים ביקשו עיכוב הליכים בשל התיקון, המבקש טען אחרת. לשכת ההוצאה לפועל דחתה תחילה את בקשת הערבים, אך נדחתה על ידי בית המשפט המחוזי. לאחר מכן ערער המבקש לבית המשפט העליון. בית המשפט העליון פסק לטובת המבקש, ופירש את התיקון באופן שונה מבית המשפט המחוזי. לדברי בית המשפט העליון, הוראות המעבר לא חלו על המקרה הנדון, שכן התביעה הוגשה לפני כניסת התיקון לתוקף. בנוסף, הליכי ההוצאה לפועל נגד הערבים לא נחשבו ככאלה ש"החלו" כמשמעותם בתיקון, שכן הם נבעו מפסק דין קודם של בית המשפט. בעקבות זאת קיבל בית המשפט העליון את הערעור, ביטל את החלטת בית המשפט המחוזי והתיר ללשכת ההוצאה לפועל להמשיך בהליכים נגד הערבים. פסק הדין הבהיר את הרטרואקטיביות של התיקון ואת תחולתו רק על הליכים חדשים, והדגיש את כוונת המחוקק למתוח קו ברור בין תיקים ישנים לחדשים.