פש"ר 23487-11-15

תקציר

בית המשפט דוחה את טענת המשיבים כי הנאמן ומס הכנסה מרחיבים את טענותיהם מעבר לתחום המותר, שכן למשיבים ניתנה הזדמנות מספקת להתייחס לטענות שהועלו ובחרו שלא לעשות כן. השאלה המרכזית הניצבת בפני בית המשפט היא האם רישום הערת אזהרה בדבר זכויותיו של חייב בדירה לטובת המשיבים מהווה "הענקה פסולה" לפי הפקודה, אשר הנאמן יכול לבטלה. בית המשפט מוצא כי הנאמן עמד בנטל ההוכחה המוטל עליו להוכיח כי רישום הערת האזהרה היה מענק פסול, כהגדרתו בסעיף 96 לפקודה. בפרט, בית המשפט לא שוכנע כי המשיבים נתנו תמורה חשובה להסכם ההלוואה הכרוך בהערת ההתראה, שכן התשלומים שלטענתם שילמו אינם נראים קשורים להסכם זה, וייתכן שהיו חלק ממערכת חשבונאית רחבה יותר בין הצדדים. כמו כן, התשלומים בוצעו לפני חתימת הסכם ההלוואה, אשר על פי הפסיקה אינו יכול להוות תמורה בעלת ערך. לפיכך, החריג שבסעיף 96(ג)(2) לפקודה אינו חל במקרה זה. משכך, פוסק בית המשפט לטובת בקשת הנאמן וקובע כי הערת האזהרה דינה להתבטל, ובכך למעשה להקנות למשיבים מעמד של נושה רגיל. כן חויבו המשיבים לשאת בהוצאות הנאמן ומס הכנסה.