ע"א 3296/19

תקציר

פסק דינו של בית המשפט המחוזי נסב סביב שתי סוגיות עיקריות הנוגעות לתביעת המערערת על המקרקעין שבמחלוקת. ראשית, בית המשפט התייחס לשאלה האם הקרקע סווגה כראוי כנכס נפקדים, ובסופו של דבר אישר כי היא הוקנתה כדין לאפוטרופוס לנכסי נפקדים וכי המנוח מעולם לא רכש בעלות חוקית למרות שטען לרכישה במהלך שנות השלושים והארבעים. העדויות התומכות במערער נמצאו בלתי עקביות ופגומות, המאשרות את רישומו ובעלותו החוקיים של המשיב. הסוגיה השנייה נגעה למושג "רכישת התיישנות" לפי סעיף 51 לפקודת ההסדר, תוך השאלה האם המערערת יכולה לטעון לבעלות על בסיס החזקה ממושכת, בניגוד לזכויות הבעלות של המשיב. בית המשפט קבע כי המנוח ויורשיו, למרות החזקה הממושכת, לא עסקו ב"חזקה נוגדת", דרישה לתביעה, נוכח הכרתם והצהרותיו החוזרות ונשנות של המשיב על בעלותו. יתר על כן, הניתוח המשפטי הבהיר כי סעיף 51 עניינו סכסוכים בין צדדים פרטיים ואינו חל על תביעות מדינה, אשר חלות עליהן חוקים שונים כגון סעיף 78 לחוק הקרקעות העות'מאני. חוק יסוד: מקרקעי ישראל מנע העברת בעלות במקרקעי מדינה אלא תחת חריגים מפורשים, ובכך ביטל כל תביעה של המערערת. בית המשפט קבע כי מאחר שהחזקתו של המנוח אינה עומדת בקריטריונים של "חזקה נוגדת", ואין הוראת חוק המאפשרת שינוי בעלות, הערעור נדחה. ככלל, אושרו ממצאיו של בית המשפט המחוזי, והגיעו למסקנה כי הבעלות במקרקעין שבמחלוקת נותרה בצדק בידי רשות הפיתוח, תוך דחיית טענות המערערת וזכויות פוטנציאליות של תביעות ירושה או הקדש על ידי המנוח.