ע"א 12/85

תקציר

פסק הדין מתייחס לשני ערעורים וערעורים נגדיים בנוגע לבקשה להארכת מועד להגשת תביעה לפי חוק נכי רדיפות הנאצים, התשי"ז-1957. הבקשה נדחתה על ידי הרשות המוסמכת והוגש ערר לוועדת הערר שנדחה משום שהמשיבים לא הגישו תצהיר. לאחר מכן הועבר העניין לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, שקבע כי חובת הגשת התצהיר אינה מוחלטת והחזיר את התיק לוועדת הערר להכרעה לגופו. הרשות המוסמכת ערערה על החלטה זו לבית המשפט העליון, ואילו המשיבים ערערו שכנגד. בית המשפט העליון קבע כי לשון התקנה הרלוונטית ברורה ומחייבת הגשת תצהיר, למעט בנסיבות חריגות. מטרת התצהיר הייתה להציג את עובדות המקרה ולמקד את הדיון. משכך, היתה רשאית ועדת הערר לדרוש תצהיר ולדחות את הערר על הסף משלא הוגש. כמו כן, העברת הדיון מבג"ץ לוועדת הערר לא שינתה את סדרי הדין הנדרשים, לרבות התצהיר. עם זאת, על מנת שלא לסגור את התיק מטעמים פרוצדורליים, התיר בית המשפט העליון למשיבים 45 יום להגיש בקשה מנומקת עם תצהירים לוועדת הערר, אשר אם תצליח, תאפשר את שמיעת טענותיהם לגופן. עוד נקבע בפסק הדין כי המשיבים יישאו בהוצאות ובשכר טרחת עורך דינה של המערערת.