בר"מ 1790/24

תקציר

פסק הדין, שניתן על ידי השופט נעם סולברג, ואושר על ידי השופט א' שטיין והשופט א' שטיין, נסוב בעיקרו סביב פרשנותו ויישומו של כלל דלי דליה בהקשר של שומות מקרקעין לתביעות פיצויי מקרקעין. כלל זה, שנקבע בהרכב מורחב של חמישה שופטים בפרשת דליה, קובע כי בעת הערכת הנזק לקרקע לפי סעיף 197 לחוק, יש לנטרל את השווי הפוטנציאלי הנובע מהציפייה לשינוי תכנוני, אלא אם כן הציפייה מעוגנת בתכנית שהופקדה. בית המשפט מבהיר כי למיקום הקרקע עשויה להיות השפעה כפולה על השווי: ראשית, כמאפיין אינהרנטי המשפיע על ערך התכנון הקיים, ושנית, כגורם הנגזר מהציפייה לשינוי. אמנם אין לנטרל את הראשון, אך האחרון חייב להיות, על פי כלל דלי דליה. פרשנותו של בית המשפט המחוזי לכלל, שהייתה שונה בהיבט זה, מתוקנת אפוא. בנוסף, פסק הדין מבהיר כי הכלל מחייב נטרול אלא אם הציפייה מבוססת על תכנית שהופקדה. בית המשפט מוצא כי שומת המקרקעין במקרה הנוכחי לא עמדה בכלל דלי דליה, וכתוצאה מכך נפלו טעויות בהחלטות ועדת הערר ובית המשפט המחוזי. השמאי לא הצליח לנטרל את הפוטנציאל הכללי הנובע ממיקום הקרקע, ציפייה צופה פני עתיד, המנוגדת לתקדים המשפטי שנקבע. לפיכך, הערעור מתקבל, והתיק מוחזר לוועדת הערר לדיון חוזר לאור פסק הדין. ההחלטה מבטלת את חובת תשלום ההוצאות בבית המשפט המחוזי, ולא נפסקו הוצאות למי מהצדדים נוכח מורכבות הנושא. ועדת הערר מונחית לשקול הליך בר"ם זה במתן החלטתה החדשה.