ת"א 22776-07-15

תקציר

התובע ביקש להטיל עיקול זמני על דירת הנתבע על מנת להבטיח את תשלום פסק הדין לטובת הנתבע שנבע מתביעה. עם זאת, בית המשפט פסק לטובת הנאשם. בפסק דינו הדגיש בית המשפט תחילה כי תביעתה הכספית של התובעת התמקדה רק במחצית מהדירה שבבעלות הנתבע השני, ואילו במחצית השנייה, השייכת לצד שלישי, לא הייתה כל תביעה. טענת התובעת כי הסכם המכר בין הנתבעים היה עסקת תרמית שנועדה להסתיר את הדירה מפני הנושים לא הייתה משכנעת דיה כדי להצדיק הטלת עיקול זמני. בית המשפט ציין כי ההסכם הושג בפברואר 2012, ואילו העיקול הזמני הוטל ביוני 2012, כלומר הערת האזהרה שנרשמה על פי ההסכם קדמה לעיקול. זאת ועוד, הרוכש הנתבע הביא ראיות מספיקות לכך ששילם את מלוא התמורה בגין הדירה, לרבות סילוק משכנתא על הנכס, כפי שנקבע בהסכם. בית המשפט קבע כי זכותו של הרוכש לשלם את המשכנתא הייתה לגיטימית ונרשמה כבר בפברואר 2012, חודשים לפני העיקול. הרוכש גם אכלס את הדירה ושילם עבורה למעלה מ-1.5 מיליון שקל. בית המשפט הגיע למסקנה כי פוטנציאל הפגיעה ברוכש הנתבע, שכבר השקיע כלכלית ורגשית בדירה, גובר על רצונו של התובע בעיקול זמני. במיוחד בהתחשב בכך שהעיקול עצמו היה זכות פרוצדורלית בלבד, החליט בית המשפט לבטל את העיקול שהוטל על דירת הנתבע. בנוסף, חויב התובע לפצות את הנתבע בגין שכר טרחת עורך דין בסך 7,500 ₪.