ע"א 4657/90

תקציר

פסק דינו של בית המשפט העליון מתייחס לסכסוך בין בעלי דין על תחולתו של הסכם בוררות בשלושה חוזים שנחתמו ביניהם. החוזה הראשון כלל תניית בוררות, והבורר שמונה לפי סעיף זה פירש אותו כחל גם על שני החוזים האחרים. המערערת לא הסכימה ועתרה לבית המשפט המחוזי בירושלים בבקשה לסלק את הבורר ולהצהיר כי הסכם הבוררות אינו מכסה את שני החוזים האחרונים. בית המשפט המחוזי דחה את שתי הבקשות, והוביל את המערער לעתור למתן רשות ערעור על ההחלטה הראשונה ובמקביל לערער על ההחלטה השנייה בסוגיות שיפוטיות. בית המשפט העליון קבע כי החלטה לדחות עתירה לביטול פסק בורר, במקרה זה בענייני שיפוט, נחשבת ל"החלטת בית המשפט לפי חוק זה" כאמור בסעיף 38 לחוק הבוררות, ולפיכך טעונה רשות ערעור. בית המשפט הדגיש את הצורך לפרש את סעיף 38 באופן רחב, בהתאם לכוונת המחוקק לצמצם את התערבות בית המשפט בענייני בוררות. לפיכך, ערעור על החלטות כאלה טעון רשות, בין אם הערעור מבוסס על החלטה בתובענה ובין אם הצהרה על סמכויות בורר לפני פסק בורר. זאת ועוד, דחה בית הדין את בקשת המערערת להמיר את הערעור בבקשת חופשה או לצרפו לבקשת חופשה אחרת. השופט ש' לוין, יחד עם השופטים א' ברק וא' גולדברג, הגיעו למסקנה כי יש לדחות את הערעור בשל פגמים פרוצדורליים, והדגישו כי אותם כללים צריכים לחול גם על פגיעה בהחלטת בורר, בין אם ניתנה לפני מתן פסק הבוררות ובין לאחריו.