ע"פ 1626/91

תקציר

פסק דינו של בית המשפט העליון מתייחס לערעור שהגיש המערער על החלטת בית המשפט המחוזי הדוחה את עתירתם לתיקון או ביטול תנאי מעצר בית לאחר שחרורם בערבות. המערער היה עצור במשך כחמישה וחצי חודשים באשמת החזקת סם מסוכן, גניבה וקבלת רכוש גנוב, לפני ששוחרר למעצר בית קפדני. לאחר למעלה משנה ביקש המערער מבית המשפט המחוזי לשנות את תנאי מעצר הבית, בקשה שנדחתה שלא בנוכחות הצדדים. בית המשפט העליון קבע כי בעוד שמעצר בית הוא הגבלה חמורה על החירות, הוא אינו שקול למעצר ולכן זמן השהייה במעצר בית אינו נמנה עם ההגבלות על תקופות המעצר הקבועות בסעיפים 53 ו-54 לחוק סדר הדין הפלילי. בית המשפט קבע כי את תכלית המעצר יש להשיג באמצעים המגבילים ביותר האפשריים, וכי יש להטיל מעצר בית מוחלט רק בעת הצורך. בית המשפט אף הדגיש את חשיבות האפשרות של בעלי הדין להציג את טענותיהם, וקבע כי היה מקום לשמוע את בקשת המערער בנוכחותם. פסק הדין דחה את הערעור, אך בתנאי שהמערער יהיה רשאי לבקש עיון חוזר בתנאי מעצר הבית שלו לאור הנסיבות. הערתו של השופט בך הדגישה את ההבחנה בין מעצר בית למעצר, וציינה כי הראשון אינו מונח משפטי אלא תנאי לשחרור. ההחלטה התקבלה פה אחד, כאשר המשנה לנשיא מ' אלון, השופט י' בך והשופט א' ברק פסקו כולם בהסכמה.