ת"א 37705-04-14

תקציר

המקרה סובב סביב אירוע טרגי שהתרחש במהלך הליך צנתור לב. התובע, המנוח מר א', פנה לקופת החולים עם כאבים בחזה, אובחן כסובל מאוטם שריר הלב והובהל לבית החולים. לאחר הערכות ראשוניות הוחלט לבצע הליך צנתור כעבור ארבעה ימים. אלא שבמהלך ההליך התמוטט לפתע מר א' עקב סיבוך נדיר בשם דיסקציה, שהתרחש במעבר בין צנתור אבחוני לצנתור טיפולי. למרות ניסיונות החייאה נרחבים, מר א' נפטר למרבה הצער. התובעים, ילדיו של מר א', הגישו תביעת רשלנות רפואית נגד בית החולים והקטטר, בטענה לטיפול רשלני. ההגנה טענה כי ההליך היה הכרחי והסיבוך לא היה צפוי. הנושאים העיקריים שעל בית המשפט להכריע בהם היו: 1. האם הצוות הרפואי התרשל בטיפול במר א', בפרט במהלך הליך הצנתור, שהביא למותו. 2. האם מר א' נתן הסכמה מדעת להליך, ואם לא, האם היה קשר סיבתי בין היעדר הסכמה מדעת לבין הנזק שנגרם. בית המשפט ניתח בהרחבה את עדויות העדים המומחים ואת הראיות העובדתיות. היא הגיעה למסקנה כי פעולות הצוות הרפואי שהובילו לצנתור היו מוצדקות ועולות בקנה אחד עם הפרקטיקה הרפואית המקובלת. באשר להליך הצנתור, מצא בית המשפט כי סוג הצנתר שנבחר מתאים, ואין כל עדות למניפולציה רשלנית או לחדירת יתר. לפיכך, הסיבוך לא היה תוצאה של רשלנות אלא אירוע נדיר ובלתי צפוי. יתר על כן, בית המשפט קבע כי מר א' נתן הסכמה מדעת להליך, וגם אם לא נתן זאת, התובעים לא הצליחו להוכיח כי היעדר הסכמה מדעת גרם לנזק. הסברה של ההגנה לאירועים נחשב סביר יותר, ובית המשפט לא מצא הסתרה מכוונת של מידע מהמשפחה. בסופו של דבר החליטה השופטת לדחות את התביעה, וקבעה כי הנתבעים לא התרשלו ביחסם למר א'. כל צד חויב לשאת בהוצאותיו, תוך הכרה בתוצאה הטרגית ובמאמצי הנאשמים להציל את חייו של מר א'.