עע"מ 950/23

תקציר

בפסק הדין הנבחן דוחה בית המשפט ערעור ובקשה לסעד זמני מכוח תקנה 138(א)(1) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ח-2018. עניינו של המערער נבחן אך נמצא נעדר עילה להתערבות שיפוטית, בעיקר בשל אי ציות לצו הפסקת עבודה. ממצאיו העובדתיים של בית המשפט המחוזי, אשר השפיעו על החלטתו לדחות את העתירה הראשונה, נמצאו מתאימים. מעשיו של המערער, שנחשבו בלתי תקינים, לא זכו לסעד שכן היו כרוכים בצדק עצמי, בניגוד לנורמות פרוצדורליות. בית המשפט הדגיש כי הוא מקפיד על שמירה על תקינות שיפוטית בכך שאינו מעניק סעד ליחידים העוקפים הליכים משפטיים לשם רווח אישי. פסק הדין מתייחס לתקדימים המדגישים את העיקרון לפיו אל לערכאות ערעור להתערב בקביעות עובדתיות של ערכאות נמוכות יותר, אלא אם כן הדבר מוצדק באופן חריג. הערעור אופיין כחסר סיכוי ונדחה ללא מענה על מנת לחסוך במשאבים שיפוטיים, כאשר המערערת חויבה לכסות את הוצאות המשיבים בסך 2,000 ₪.