א"ב 3387-02-16

תקציר

מדובר במקרה בו בית המשפט המחוזי בתל אביב בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים הכריע בערעורה של אם ביולוגית על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה כי ניתן לאמץ את בנה. בית המשפט לענייני משפחה הכריז על הילד כבר-אימוץ בשל חוסר יכולתה של האם לדאוג לצרכיו. האם ערערה על ההחלטה וטענה כי בית המשפט לענייני משפחה לא שקל יסודות מהותיים וכי חוות דעת המומחה עליה התבסס פסק הדין פגומה. בית המשפט המחוזי הסכים עם האם ומצא מספר ליקויים בעבודת המומחה, ובהם שימוש בסטנדרט שגוי בהערכת כשירותה ההורית של האם ואי בחינת מודעותה של האם למצבו של הילד והתמיכה שהיא יכולה לקבל ממשפחתה. בית המשפט הלין גם על השוואת הכשירות ההורית של האם לזו של הורי האומנה, וציין כי בהליכי אימוץ יש להתחשב רק ביכולתו של ההורה הביולוגי. זאת ועוד, המומחית לא בחנה את דו"חות מרכז הקשר בו נפגשה האם עם הילד, ומסקנתה כי האם נעדרת כשירות הורית לא התבססה על ראיות מספיקות. בסופו של דבר, הגיע בית המשפט המחוזי למסקנה כי המשיב לא עמד בנטל השכנוע הגבוה הנדרש לצורך הפעלת הוראת חוק האימוץ הרלוונטית, והערעור התקבל. הצהרת האימוץ של הילד בוטלה, והוא הוכרז כקטין נזקק, ונותר במשמורת משפחת האומנה. התיק הועבר לבית המשפט לנוער כדי להכין חבילה כוללת לילד ולאם, תוך הרחבת המפגשים ביניהם. השופט אטאדגי חלק על כך, וטען כי יש למנות מומחה אחר שייתן תשובה מקיפה לשאלות שהציג בית המשפט העליון בפסיקה קודמת.