רע"א 4256/93

תקציר

במקרה שהובא בפני בית המשפט העליון, המבקשת, חברה משכנת, התקשרה במזכר הבנות עם המשיבה מס' 1, חברה הנמצאת בפירוק, לבניית מספר מבנים. המבקשת ביקשה לממש ערבות בנקאית מהמשיבה מס' 2, שניתנה כבטוחה להתחייבויות הפוטנציאליות של הפרויקט. עם זאת, המשיבים עתרו לבית המשפט המחוזי בבקשה למתן צו מניעה שימנע את מימוש הערבות. הערכאה הנמוכה יותר נעתרה לבקשה זו, אך המבקש ערער בטענה כי טיבה של הערבות הבנקאית הוא אוטונומי ויש לכבדה ללא הגבלה. בית המשפט העליון הבהיר כי ערבות בנקאית היא התחייבות עצמאית לשיפוי, שאינה מותנית בהתחייבותו המקורית של החייב, כלומר ככלל יש לכבד אותה על פי דרישה ללא ויכוח על החוזה הבסיסי. חריגים לכלל זה הם נדירים ומתרחשים רק בנסיבות ספציפיות, כגון הונאה, שנעדרו במקרה זה. המשיבים טענו כי קיימות סוגיות כגון הפרות חוזים וכשלים בגמר הבנייה. עם זאת, בית המשפט העליון לא מצא נסיבות יוצאות דופן המצדיקות את שלילת מימוש הערבות. היא הדגישה את החשיבות של שמירה על האופי האוטונומי של ערבויות כאלה בתוך הפרקטיקה המסחרית. בסופו של דבר התקבל הערעור, החלטת בית המשפט המחוזי בוטלה וצו המניעה נדחה, מה שאפשר למבקש להמשיך במימוש הערבות. בית המשפט פסק הוצאות ושכר טרחת עורך דין למבקש, ואישר את יכולת האכיפה של ערבויות בנקאיות אוטונומיות בסכסוכים חוזיים.