ת"א 58794-07-23

תקציר

פסק דין חלקי זה עוסק בשתי שאלות הנוגעות להיטל השבחה בעקבות מכירת מקרקעין שבבעלות התובעת. ראשית, האם החלטתו של שמאי מכריע, הקובע את גובה היטל ההשבחה, פסולה משום שלא הוגש עליה ערר. שנית, האם יש להפחית את יתרת התשלומים מההשבחה הנתבעת. בית המשפט פסק לטובת התובע בשני המקרים. השאלה הראשונה נוגעת לסמכותו של בית המשפט לשנות את קביעתו של השמאי המכריע, שהוא גוף מעין שיפוטי, שעל החלטתו בגובה היטל ההשבחה אמור לערער בדרך פרוצדורלית מסוימת. מאחר שהנתבעים לא ערערו על החלטת השמאי וניסו לטעון נגדה בבית המשפט, קבע בית המשפט כי ההחלטה הפכה לחלוטה, והנתבעים מחויבים לה. השאלה השנייה מתעמקת בהיגיון של הפחתת תשלומי האיזון – שנעשו במסגרת תוכנית איחוד וחלוקה – מההשבחה הנובעת מאותה תוכנית. בית המשפט בחן את מאפייניהם של תשלומי איזון אלה ואת תכליתם, והגיע למסקנה כי יש לנכותם מהיטל ההשבחה. בית המשפט התייחס למטרות החברתיות העומדות מאחורי היטל ההשבחה ולצורך לבחון את עליית הערך הכוללת של בעל הקרקע תוך התחשבות בתשלומי היתרה. הובאו דוגמאות להמחשה כיצד התעלמות מתשלומי המאזן עלולה להוביל לעוול ולתשלומי יתר. בית המשפט גם הבחין בין המקרה הנוכחי למקרה הקודם, בו עוגן סוג אחר של תשלום יתרות בחוק אחר, מה שאיפשר לשמור על צדק חברתי ושוויון כפול במקרה הנוכחי. על סמך ממצאים אלה קבע בית המשפט כי היה על הנתבעים להיענות להחלטת השמאי המכריע, והתובעת זכאית להחזר היטל ההשבחה הנוסף ששילמה, בסך 3,180,693 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית. כמו כן חויבו הנתבעים לשלם לתובע שכר טרחת עורך דין בסך 20,000 ₪.