ע"א 1873/05

תקציר

המערערת, יבואנית גרניט ושיש, אחסנה סחורה במחסן מכס מורשה של המשיבה ולא שילמה את דמי האחסנה. המשיב תבע את יתרת החוב והטיל עיקול על הסחורה המאוחסנת. עיקר המחלוקת התמקדה בפרשנות שיטת החיוב בהסכם בין הצדדים לתקופה 1993 עד 1996. בית משפט קמא פסק לטובת המשיב, והמערער ערער. הערעור נדחה. בית המשפט מצא כי פרשנותו של המשיב להסכם, שכלל היטלים ואגרות שונות בחישוב החיוב, הייתה נכונה. זאת, בהתבסס על התנהלות הצדדים לאורך השנים, שכן המערערת שילמה את החשבוניות באופן עקבי ללא מחאה, דבר המעיד על הבנתה וקבלתה את שיטת החיוב. זאת ועוד, סעיף הביטוח בהסכם תמך בעמדת המשיב כי שווי הטובין, לרבות מיסים והיטלים, הוא הבסיס לחישוב. בית המשפט דחה גם את טענות המערערת ביחס לשיטת החיוב השנייה, וקבע כי ההסכם קובע במפורש כי הוא יחול רק מיום 1.12.96 ואילך. באשר לדמי האחסנה של הטובין שבשעבוד, קבע בית המשפט כי למשיב, כמחסנאי, יש זכות לגבות תשלום בגין אחסון ולהפעיל שעבוד על הטובין. בית המשפט הציע כי ניתן להעלות את טענת המערערת לניכוי ערך טובין שאבדו או נגנבו במהלך תקופת השעבוד. השופט עמית הדגיש כי טענות המערערת בדבר שיטת החיוב הראשונית עוקלו בהסכמת הצדדים ובחשבונאות בשנת 1996, ותיאר מושג זה כ"איפוס" חיובי העבר. פסק הדין דחה את הערעור והורה למערערת לשלם למשיב שכר טרחה בסך 8,000 ₪ ומ.א.מ.