בש"א 15148/05

תקציר

המחלוקת היא על בעלות על מחסן במרתף בתל אביב, כאשר התובעים טוענים כי רכשו את הנכס כדין בשנות ה-70 ויש לאשר את זכויות הבעלות שלהם. הנתבע 1, החוכר של המקרקעין עליהם עומד המחסן, חולק על כך וטוען כי המכירה לתובעת לא הייתה פסולה משום שלא העבירה את הבעלות במניות הנלוות, דבר המהווה דרישה בתקנון. גם הנתבעים האחרים חולקים על טענת התובע. הסוגיה המרכזית העומדת בפני בית המשפט היא האם התביעה חסומה בזמן על פי חוק ההתיישנות, הקובע מגבלה של 25 שנה לתביעות מקרקעין. בית המשפט מוצא כי למרות כמה אינדיקציות לכך שהתובע היה מודע להתנגדות הנתבעים, הוא לא ינקוט עמדה נחרצת בשל ראיות לא ברורות, וישאיר את ההחלטה לפסק הדין. הוא קובע כי תקופת ההתיישנות בת 25 השנים חלה ומוצא כי התובע היה מודע, או היה עליו להיות מודע, להתנגדות הנתבעים להעברת הזכויות עד שנות השבעים. מאחר שחלפו יותר מ-30 שנה מאז, התביעה נדחית בזמן, אם כי השופט מציין כי ראיות נוספות עשויות לשנות החלטה זו. השופט שומר לעצמו את כל התביעות ולא פוסק הוצאות לאף אחד מהצדדים.