ע"פ 6182/98

תקציר

הכרעת הדין במקרה זה נסובה סביב תחולתו של חוק ההסגרה, ובפרט סעיף 1א', המגן על אזרחים ישראלים מפני הסגרה בגין עבירות שבוצעו לאחר קבלת אזרחות. בית המשפט היה צריך להכריע האם חוק זה חל על כלל אזרחי ישראל או רק על מי שיש לו זיקה מהותית לישראל. דעתו של השופט ט' אור, שנתמכה על ידי שופטים אחרים, היא כי יש לקבל את הערעור משום שאין להסגיר את המערער, המחזיק באזרחות ישראלית, מבלי שקיימת זיקה נוספת למדינה. פרשנות זו מתבססת על ההיסטוריה החקיקתית והמסורת המשפטית, ומדגישה כי די באזרחות ישראלית כפי שהיא מוקנית בחוק האזרחות כדי לעורר הגנה מפני הסגרה. בית המשפט הכיר בקשיים ובחוסר העקביות שפסיקה זו עלולה ליצור עם התחייבויות בינלאומיות ועם האתגרים המעשיים של העמדה לדין בעבירות שבוצעו בחו"ל. עם זאת, בית המשפט הגיע למסקנה כי סוגיות אלה צריכות להיפתר באמצעות תיקוני חקיקה ולא באמצעות פרשנות שיפוטית, תוך הקפדה על לשונו הנוקשה של החוק הקיים. החלטה זו מדגישה את מחויבותו של בית המשפט לקיים את כוונת המחוקק הרחבה להגן על אזרחי ישראל, ללא קשר למעמד התושבות שלהם, תוך הכרה בצורך הפוטנציאלי ברפורמה חקיקתית שתתייחס לסוגיות מעשיות ודיפלומטיות.