ב"ל 153/07

תקציר

הנתבעת דחתה את תביעת התובע לתשלום גמלת הבטחת הכנסה לתקופה שבין פברואר 2005 לאפריל 2006 בנימוק שהתובעת השתמשה ברכב באופן קבוע. הרכב המדובר, רנו משנת 1988, נרשם על שם גיסו של התובע, מר איברהים עארף. הבעלות ברכב, כמו גם בפוליסת הביטוח, הועברה לעארף מידי אחיו של התובע בפברואר 2005. לא הייתה מחלוקת כי הרכב חנה בסמוך לביתו של התובע במספר רב של הזדמנויות, אולם התובע מעולם לא נראה נוהג בו. בחקירתו ציין הגיס בתחילה כי התובע רכש את הרכב והשתמש בו, אך בהמשך חזר בו וטען כי רכש אותו בעצמו. עוד ציין כי התובעת השתמשה ברכב מעת לעת אך נאלצה למלא מחדש את מיכל הדלק לאחר מכן. בית המשפט התייחס לפסיקה קודמת בעניין שימוש ברכב כשלילת גמלת הבטחת הכנסה וקבע חמישה מבחנים לבחינת התביעה, שחלקם התקיימו במקרה זה. בית המשפט מצא את גרסתו המאוחרת של ערף לאירועים כבלתי משכנעת ומאולצת, מה גם שהיא סותרת את גרסתו הראשונית. בנוסף, טענתו של ערף כי גמלת הבטחת הכנסה שלו עצמו נשללה עקב השימוש ברכב התבררה כשקרית. הרכב נראה לא פעם חונה בסמוך למגורי התובע, דבר שהתובע ועארף לא הצליחו להסביר מספיק. ככלל, הגיע בית המשפט למסקנה כי רישום הרכב על שמו של ערף היה פיקטיבי, וכי לתובע היה שימוש קבוע ברכב, דבר המהווה הטבה השוללת את זכאותו לגמלת הבטחת הכנסה. לפיכך, הכחשת הנתבעת את טענת התובע הייתה מוצדקת, והתביעה נדחתה. למרות הדחייה, החליט בית הדין שלא לחייב את התובע בהוצאות כלשהן. פסק הדין ניתן בהיעדרם של שני הצדדים והיה עליהם להודיע על כך בדואר. לתובע הזכות לערער על פסק הדין של בית הדין הארצי תוך 30 יום מיום קבלת פסק הדין.