המ"ש 9434-02-23

תקציר

בית המשפט דחה את בקשת המבקש להארכת מועד המשפט הנקוב בתסקיר 90523184191. המבקש טען כי הם לא ביצעו את עבירת המהירות המופרזת וכי מי שנהגה ברכב ביום המדובר היא אשתו. הם ערערו גם על אמינות מצלמת א-3 שתיעדה את העבירה וטענו כי מעולם לא קיבלו הודעה על הקנס. זאת ועוד, טען המבקש כי אישור מסירת הדו"ח אינו תקף, כי הוא נמסר למיופה כוח אנונימי וכי חלפה תקופת ההתיישנות. המשיב התנגד לבקשה וקבע כי הדו"ח הוגש כדין וכי אישור המסירה כדין. בית המשפט בחן את הבקשה בתנאים הקבועים בסעיף 230 לחוק סדר הדין הפלילי ובחן האם קיימת סיבה מוצדקת לאיחור הגשת הבקשה והאם ייגרם למבקש עיוות דין ללא משפט. בית המשפט מצא כי טענת המבקשים כי לא קיבלו את הדואר הרשום אינה משכנעת, שכן אישור המסירה נמסר לכתובתו הרשומה של המבקש ונחתם על ידי המבקשים עצמם. עוד קבע בית המשפט כי תצהיר המבקש ושל אשתו אינו מבסס את טענת עיוות הדין וכי לא היה חשש ממשי לתוצאה כזו. בנוסף, ציין בית המשפט כי הבקשה הוגשה שמונה חודשים לאחר ביצוע העבירה, ללא הסבר מניח את הדעת לשיהוי. גם טענת המבקש בדבר אמינותן של מצלמות א-3 נדחתה, שכן בית המשפט מצא כי פסקי דין קודמים ביססו את מהימנותן. לבסוף, הדגיש בית המשפט את עקרון סופיות הדיון וקבע כי במקרה דנן, האינטרס הציבורי בקיום מועד המשפט הנוכחי גובר על נסיבותיו האישיות של המבקש. לפיכך, הבקשה להארכת מועד המשפט נדחתה, והמועד הנוכחי עומד בעינו, כאשר פסק הדין ניתן בהעדר הצדדים.