ע"א 5392/04

תקציר

פסק הדין דן במגבלות הפרוצדורליות סביב הזכות לערער על החלטת בית המשפט. באופן ספציפי, הוא מציין כי דיני הערעור אינם מעניקים את אותה גישה בלתי מוגבלת לערכאות כמו הזכות הראשונית להתדיין. כך למשל, בעוד שקיימת מגבלת זמן קצרה להגשת ערעור, תקופת ההתיישנות להגשת תביעות ארוכה הרבה יותר. בנוסף, על המערערים לבקש תחילה רשות מבית המשפט ולהפקיד ערבות להבטחת הוצאות הצד השני בטרם ניתן יהיה לדון בערעורם. עוד מובהר בפסק הדין כי לא כל החלטה שיפוטית ניתנת לערעור, והחלטות לדחות בקשות לביטול פסקי דין הן בין אלה הטעונות רשות ערעור. זאת משום שהחלטות כאלה נחשבות ל"החלטות שונות" הנבדלות מפסק הדין הראשוני. זכות הערעור מוגבלת עוד יותר במקרים של פסקי דין במעמד צד אחד, כאשר טענותיו העובדתיות של המערער מוגבלות בעיקר לאלה שנדונו בבקשת הביטול. בעוד שלמערערים יש זכות פורמלית לערער על פסקי דין כאלה, סיכויי ההצלחה קלושים, במיוחד אם הטענות לא הועלו בערכאה הנמוכה יותר. פסק הדין מדגיש כי החוק הקיים, למרות שהוא נראה מסורבל, מבטיח בסופו של דבר שרק תיקים ראויים לשבח יידונו בפני הרכב של שלושה שופטים, ובכך מקדם יעילות. לבסוף, מתוארת המסגרת הקונקרטית לקביעת הטענות שניתן להעלות בערעור, ונקבע דיון משלים להמשך הדיון בפרטים.