רע"א 12/99

תקציר

פסק הדין מתייחס למקרה שבו מצביע הצביע בבחירות למועצה מקומית, וסימן את פתק ההצבעה בערבית באות של רשימה מסוימת. הערעור בפני בית המשפט העליון היה האם פתק הצבעה זה צריך להיחשב תקף או פסול, שכן הוא היה כתוב בכתב יד ולא הכיל את אות הרשימה בעברית, כנדרש על פי חוק. דעת הרוב, בראשות השופט חשין, טענה כי תכליתו של חוק הבחירות היא להגשים את רצון הבוחר ולשמור על ההגינות, היעילות והטוהר של הליך הבחירות. הם פירשו את הסעיפים הרלוונטיים בחוק – 51 ו-61(ג) – כמתירים לבוחרים לסמן פתקי הצבעה בערבית בלבד. הסיבה לכך היא שאין לקפח מצביעים שאינם יודעים לקרוא עברית, והכרה בפתקי הצבעה בערבית בלבד תכבד את רצון הבוחר. בנוסף, חוקי בחירות אחרים בישראל כוללים סימון בערבית בלבד, וטוהר הבחירות ויעילותן לא ייפגעו מקבלתן. הרוב הדגיש גם את חשיבות כיבוד שפות המיעוט, ובראשן השפה הערבית, המדוברת על ידי חלק ניכר מהאוכלוסייה. לבסוף, הם סברו כי פירוש החוק כך שיקבל פתקי הצבעה לערבית בלבד עולה בקנה אחד עם עקרונות חוקתיים, ובהם שוויון בזכות לבחור ולהיבחר. מנגד, סבר סגן הנשיא לוין, בדעה חולקת, כי יש לקרוא את סעיף 61(ג) יחד עם סעיף 51(ב), הקובע במפורש כי פתקי הצבעה מודפסים חייבים לשאת את אות הרשימה בעברית. לדברי לוין, כוונת המחוקק הייתה שהעברית תהיה השפה העיקרית בקלפיות, עם ערבית כתוספת. קבלת פתקי הצבעה בערבית בלבד עלולה לגרום לסיבוכים בקלפיות שבהן שולטים דוברי העברית. לפיכך טען לוין כי יש לקבל את הערעור, ולראות את פתק ההצבעה כפסול.