עמ"נ 33395-08-17

תקציר

פסק הדין המדובר עוסק בערעור על החלטת משרד הפנים לדחות בקשה להסדרת מעמד בישראל מטעמים הומניטריים. המערער, קטין שנולד בישראל להורים שוהים בלתי חוקיים, לא עמד בקריטריונים שנקבעו בהחלטת ממשלה 2183, החלה על ילדים שנולדו בשנת 2004 וקודם לכן. בית המשפט מוצא כי שיקול הדעת הנתון למשרד הפנים במקרים כאלה הוא רחב, והוא יתערב רק בנסיבות מצומצמות וחריגות. במקרה דנן, קובע בית המשפט כי נסיבותיו של המערער אינן מהוות טעם הומניטארי מיוחד המצדיק העברה לדיון בוועדה הבין-משרדית. בית המשפט דוחה את הטענה כי הימנעותו של המשיב מנקיטת פעולות אכיפה נגד משפחת המערער העמיקה קודם לכן את מצבם הנוכחי, נוכח שהותם הבלתי חוקית של הורי המערער בישראל. פסק הדין מתייחס גם לעקרונות טובת הילד וחיי המשפחה, ומציין כי אמנם מדובר בשיקולים חשובים, אך הם אינם מכריעים בהכרח את התוצאה. מדיניותה של ממשלת ישראל, שאושרה בפסקי דין קודמים של בתי המשפט, גורסת כי לא ניתן להעניק מעמד לקטין על סמך לידה או מגורים בישראל בלבד, אם הוריו אינם זכאים למעמד דומה. יתר על כן, הזכות לחיי משפחה במקרה זה אינה מחייבת חיי משפחה בתוך ישראל, מה גם שהמשפחה יכולה להתגורר יחד במדינת המוצא של ההורים, הפיליפינים. בית המשפט דוחה גם את הטענה לפגיעה שלא כדין בזכות לשוויון, שכן נסיבותיו של המערער שונות מאלה שנהנו מהחלטת ממשלה 2183. לבסוף, השופט קובע כי הערעור נדחה, אך מפעיל שיקול דעת בכך שהוא מאפשר למערער ולבני משפחתו להישאר בישראל עד ליום 15.7.2018, לצורך סיום שנת הלימודים, ומוותר על הוצאות בהתחשב בנסיבות.