בש"פ 5591/21

תקציר

פסק הדין המדובר עוסק בערעור על זכותו של עבריין מין לחזור לסביבתו הביתית. המערער, שביצע עבירות מין בבת דודתו בת החמש כשהיה קטין, טוען כי חוק הגבלת החזרת עבריין מין לסביבת הקורבן לא צריך לחול עליו מלכתחילה. החוק, כפי שהוא כתוב כיום, מתיר לבית המשפט להגביל רק את תנועותיו של עבריין בגיר או עבריין קטין שנידון למאסר או למעצר במעונות נעולים. על המערער, לעומת זאת, נגזר צו על תנאי לשהות במעון לא נעול במסגרת שיקומו. כוונת המחוקק מאחורי החוק הייתה לאזן בין הצורך להגן על נפגעי עבירות מין מפני פגיעה נוספת לבין הקושי להגביל את תנועתם של קטינים שביצעו את העבירה. בתי המשפט לא הבחינו בין קטינים הנשלחים למעון נעול כאמצעי ענישה לבין קטינים הנשלחים לשם לטיפול. השופט, במקרה זה, פוסק לטובת המערער וקובע כי החוק אינו חל עליו מאחר שלא נגזר עליו עונש כמפורט בחוק. לפיכך, מתבטלת ההחלטה להגביל את תנועתו של המערער חזרה לסביבתו הביתית, והמערער רשאי לשוב לביתו. עוד הביע השופט תקווה כי המערער ובני משפחתו ינקטו בכל אמצעי הזהירות הנדרשים על מנת להבטיח שלא יתקיים מפגש בין המערער לבין הקורבן הקטין.