ת"א 55208-04-18

תקציר

השופטת קבעה כי על הנתבעים לפנות ולפנות את עצמם ואת כל רכושם, לרבות עצים, צמחים, קירות ומבנים, מאדמות התובעים, המסומנות בבירור בקו אדום בתשריט שצורף לכתב התביעה המתוקן. כמו כן נצטוו הנאשמים לשאת בעלויות ההריסה והפינוי ונאסר עליהם לצמיתות להיכנס לנכס נשוא העתירה או להחזיק בו. עם זאת, צו הפינוי וההריסה נשאר למשך שנה על מנת לאפשר לנאשמים הזדמנות אחרונה להסדיר את העניין. כמו כן מורה השופט לנתבעים לשלם לתובעים הוצאות מתונות בסך 6,000 ₪ בתוך 30 יום מיום מתן פסק הדין. השופט הגיע למסקנה כי יש לקבל את טענות התביעה לאחר בחינת חומר הראיות ושקילת טענות הצדדים. טענות הנתבעים כי הגיעו להסכם עם המועצה המקומית וניהלו משא ומתן עם רשות מקרקעי ישראל (רמ"י) אינן מצדיקות את החזקתם במקרקעי התובעים. בעלותם של התובעים במקרקעין הנדונים לא הייתה שנויה במחלוקת, והנתבעים לא הצדיקו די הצורך את פלישתם. השופטת הדגישה כי הסתמכותם של הנתבעים על הליכי תכנון והסכמים ללא הסכמת התובעים, יחד עם הפסקת המו"מ עם רמ"י בשנת 2011, לא הקנו להם זכות בנייה על מקרקעי התובעים. הנתבעים גם לא הצליחו לבסס את טענתם כי קיבלו אישור בלתי חוזר מהתובעים. יתר על כן, עצם הגשת התביעה היוותה הודעה כי כל היתר שניתן בטל. השופטת דחתה גם את טענת הנתבעים כי התובעים פעלו בחוסר תום לב בכך שהתנגדו לתוכנית האיחוד והחלוקה, וציינה כי הנתבעים עצמם תרמו למצב הנוכחי. בסופו של דבר, מצאה השופטת כי התנהלות הנתבעים אינה מצדיקה את מניעת הסעד המבוקש על ידי התובעים. עם זאת, לאור נסיבותיו המיוחדות של המקרה, דחה השופט את צווי הפינוי וההריסה בשנה, והביע תקווה כי הצדדים יוכלו להסדיר את העניין בדרכי נועם.