ע"א 166/70

תקציר

פסק הדין עוסק במחלוקת על תשלום דמי שכירות ועל תוקפו של פסק דין של בית הדין לשכירות. המערער ביקש לדחות תביעה לפסק דין מקוצר שהוגשה נגדו, אשר התבססה על פסק דינו של בית הדין לשכירות באשר לדמי השכירות החוקיים שהוא חייב למשיבים. רשם בית המשפט המחוזי דחה את בקשת המערער לדחייה, והביא את המערער לערער על החלטה זו. השופט ברנזון מסכים עם דחיית הבקשה על ידי הרשם, אך מטעמים שונים. השופט ברנזון מסביר כי התביעה אינה נופלת תחת תקנה 269(1)(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, שכן פסק דין של בית המשפט לשכירות הקובע את שיעורי דמי השכירות אינו מהווה חובה לשלם סכום כסף, ואינו קבוע בחוק. עם זאת, השופטת מסכימה עם הרשם כי התביעה אכן נופלת בגדר תקנה 269(1)(א), שכן מקורה בהסכם השכירות בין הצדדים, ודמי השכירות החדשים שנקבעו על ידי בית הדין לשכירות הופכים לתנאי בחוזה. אשר לריבית על התביעה, מסכים השופט עם טענת המערער כי אין לפסוק ריבית על ריבית, וכי הריבית הכלולה בסכום התביעה אינה יכולה לשאת ריבית ממועד הגשתה ואילך. כמו כן, בית המשפט קובע כי הכללת הוצאות המשפט על ידי המשיבים בתביעתם לא הייתה ראויה, שכן ניתן היה לגבות אותן בהוצאה לפועל רגילה, ומורה על ניכוי סכומים אלה מסכום פסק הדין. זאת ועוד, השופט ברנזון חוזר על התקדים לפיו כאשר מועלית טענת הגנה משפטית שטרם הוכרעה בפסיקה, על הרשם ליתן רשות להגנה. באשר לטענת המערערת כי פסק דינו של בית הדין לשכירות בטל ומבוטל מחמת חוסר סמכות, קובע השופט ברנזון כי התקפה עקיפה על פסק הדין אפשרית, אך לא לאחר שנהדפה התקפה ישירה. מאחר שהשאלות שהעלתה המערערת כבר הוכרעו, ופסק דינו של בית המשפט לשכירות הפך לסופי, אין צורך להחזיר את התיק לעיון בית המשפט המחוזי. תחת זאת, השופט מורה על דחיית הערעור, תוך הפחתת סכום פסק הדין בהוצאות ובתשלומי הריבית המופרזים שצוינו. כל צד יישא בהוצאות הערעור שלו.