תמ"ש 52415-05-20

תקציר

התיק נסוב סביב הסכם מתנה שנחתם בשנת 2015, במסגרתו הועברו זכויות אב בדירה לבתו, אמה של התובעת, ללא תמורה. התובעים, יורשי הבת שהלכה לעולמה, ביקשו שהזכויות בדירה לא יוכרזו כחלק מעיזבון האב. עם זאת, השופט פסק נגדם, דחה את תביעתם והורה להם לשלם הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין לנתבע, בנו ויורשו של האב. פסק הדין התבסס על מספר גורמים מרכזיים. ראשית, התובעים נשאו בנטל ראייתי מוגבר מאחר שהתביעה הייתה נגד עיזבון והייתה כרוכה בעסקת מתנה. הם לא עמדו בנטל הזה. שנית, בריאותו הפיזית והנפשית הירודה של האב בעת החתימה, יחד עם היעדר ייצוג עצמאי ונוכחות הבת בעת החתימה, הצביעו על חוסר שיקול דעת ורצון חופשי מצד האב. שלישית, מנסיבות ביצוע הסכם המתנה עולה כי האב לא החליט להעניק את זכויותיו בדירה באופן מיידי, מה גם שההסכם לא בוצע במהלך חייו. זאת ועוד, התנהלותה של הבת לאחר החתימה, הימנעותה ממימוש ההסכם ועדויותיה הסותרות, היו חסרות אמינות. השופט הגיע למסקנה כי ההסכם אינו משקף את רצונו החופשי והעצמאי של האב, ולכן זכויות העיזבון בדירה נותרו בעינן.