ע"א 4381/08

תקציר

בפסק הדין הציע שופט הערעור לקבל את ערעורי המשיבים, תוך הדגשת ההחלטה המערערת בשל מצבו הקשה של המערער. במוקד התיק עמדה תביעה שנדחתה מחמת התיישנות, כאשר בית המשפט המחוזי קבע קודם לכן כי הטיפול הרפואי של המערער בשנת 1977 היה רשלני. החוק נועד לאזן בין האינטרסים של הנפגעים והאחראים לכאורה, ולהבטיח הגינות על ידי הגבלת הזמן להגשת תביעות. מצבו של המערער, הקשור בחלקו לשירותו הצבאי ולניתוחים שעבר בעבר, הוכר, אך תביעתו נדחתה שכן הוגשה למעלה מעשרים שנה לאחר האירוע – הרבה מעבר לתקופת ההתיישנות בת שבע השנים. פסק הדין בחן האם המערערת יכולה להסתמך על "כלל הגילוי המאוחר", החל אם לא הייתה מודעת לרשלנות מסיבות שאינן תלויות בה. עם זאת, המערער לא עמד בקריטריונים של כלל זה באופן אובייקטיבי, שכן אדם סביר היה מבקש בירור רפואי נוסף בנוגע לכאב מתמשך. בית המשפט התייחס גם לפיצוי יתר אפשרי בשל ההטבות הקיימות למערערת לפי חוק הנכות וחזר והדגיש כי פיצויים חופפים מאפיקים משפטיים שונים אינם קבילים. משכך, הקשר הסיבתי בין הרשלנות הנטענת לבין ניתוחיו המאוחרים של המערער לא הוכח די הצורך. פסק הדין הדגיש את חשיבותה של פעולה משפטית במועד ואת האתגרים הראייתיים בתביעות שנדחו, ובסופו של דבר נעתר לערעורים מבלי להטיל הוצאות משפט נוספות על המערער, תוך שהוא ממליץ למשיבים לשקול את מצבו הקשה של המערער בחמלה.