עע"מ 1218/13

תקציר

פסק הדין המדובר קשור לערעור שהגיש אזרח סיני על החלטת המשיב שלא להאריך את אשרת השהייה שלו. האדם המדובר הועסק במקור בענף הבנייה, אך לא הצליח לספק הוכחה למשרה פנויה אצל מעסיק שהיה מוכן לממן את שהותם, כנדרש בחוק הישראלי. בית המשפט המחוזי דחה את עתירתם, מה שהוביל לכך שהמבקשים ערערו לערכאה גבוהה יותר ובמקביל הגישו בקשה לסעד זמני להישאר בארץ עד לקבלת החלטה. הטיעון המרכזי שהציג המבקש היה כי אילוץ לעזוב את הארץ יבטל את הליך הערעור, שכן לא ניתן היה לצפות באופן סביר שהוא יתנהל מחוץ לגבולות ישראל. עם זאת, בית המשפט דחה בקשה זו בקובעו כי ניתן לנהל את הליך הערעור באופן סביר מחו"ל וכי הנזק הפוטנציאלי של הגירוש אינו מהווה מצב בלתי הפיך. בהדגישו זאת, הפנה השופט לפסקי דין קודמים במקרים דומים, שקבעו כי עצם הגשת הערעור אינה מצדיקה מתן סעד זמני. משכך, החליט בית המשפט כי הבקשה לצו האוסר על הליכי גירוש אינה מוצדקת, ובקשתו של המבקש נדחתה. פסק דין זה מחזק את התקדים שנקבע בהחלטות קודמות, תוך הדגשת הצורך של העובדים הזרים לעמוד בדרישות הארכת האשרה וההיתכנות בניהול הליכי ערעור מחוץ לישראל.