דב"ע לח/20 - 0

תקציר

המקרה נסוב סביב פרשנות המונח "קרוב משפחה" בהסכם בין ממשלת ישראל לבין המוסד לביטוח לאומי בדבר קצבאות לאנשים עם מוגבלות בניידות. ההסכם מגדיר קרוב משפחה כמי שמחזיק ברישיון נהיגה תקף ומתגורר דרך קבע באותו בניין עם המוגבל בניידות. המערערים, בן נכה ואביו, טענו כי האב הוא "קרוב משפחה" כהגדרתו בהסכם. הבן, אילן, מבלה מחצית מזמנו בבית הוריו ואת מחציתו השנייה במרכז גריאטרי. בית המשפט המחוזי פסק נגד המערערים, ופירש את המונח "דרך קבע" כמגורים במשרה מלאה, שלא היו לאילן. עם זאת, בית הדין לערעורים הפך את החלטת בית הדין האזורי. היא הכירה בכך שבעוד ארעיות וזמניות עשויות לשלול קביעות, הסדר חלקי עדיין יכול להיחשב קבוע. מאחר שאילן שהה בדירה מחצית מהזמן, הוא עמד בתנאי מגורי הקבע. עוד ציין בית המשפט כי ההבחנה בין הדרישות לקרוב משפחה לבין הנכה היא סבירה, בהתחשב בכך שהאחרון עשוי להימצא לעיתים מחוץ לדירתם לצורך טיפול או סיבות אחרות. לפיכך, הערעור התקבל, והאב הוכר כ"קרוב משפחה" על פי ההסכם משנת 1977, המזכה אותו בהלוואה עומדת מהמוסד לביטוח לאומי. המשיב חויב לשלם למערערים הוצאות בסך 400 לירות.