ע"א 1258/14

תקציר

במקרה זה, בית המשפט בחן את הטענות והגיע למסקנה כי יש לדחות את ערעורו של מגן. הסוגיה נסבה סביב השאלה האם חובתו של מגן לשלם תמורה נוספת לעירייה שזורה בחובת העירייה להעביר את החזקה במגרש. בית המשפט בחן את הסכם המכר ולא מצא כל ראיה או ניסוח המצביעים על כך שהתשלום מותנה במסירת החזקה. סעיף 14.1 קובע כי התשלום יתבצע 60 יום לאחר אישור תכנית חדשה, ללא תנאים אחרים. למגן לא הוכחות לכך שהצדדים התכוונו שההתחייבויות יהיו קשורות, והדרישה העקבית של העירייה לתשלום במועד סתרה את טענות מגן. בית משפט קמא דחה את הטענה כי עקרון תום הלב צריך ליצור חובה השזורה זה בזה, וציין כי התנהלותו של מגן נעשתה בחוסר תום לב, תוך ניסיון להתחמק מתשלום למרות תנאי ההסכם. יתר על כן, גם אם התשלום היה קשור להחזקה, טענתו של מגן בדבר נחיצותם של היתרי בנייה הייתה מופרכת. מהסכם המכר עולה כי העברת החזקה קשורה לכך שהעירייה פינתה את המגרש, ולא לרכישת היתר. לא נמצאו ראיות לכך שהצדדים התכוונו שמועד ההעברה יהיה קשור לקבלת היתרי בנייה. העירייה הצליחה לטעון כי היעדר שביל סלול אינו מונע הוצאת היתר בנייה במגרש. בעקבות זאת, בית המשפט הורה למגן לשלם שכר טרחת עורך דין לעירייה, תוך הכרה בהפחתת טענות הערעור של מגן. ההחלטה התקבלה פה אחד על ידי השופטים י' דנציגר, ד' ברק-ארז וא' חיות, והתקבלה סופית ביום 3.9.2015.