ע"א 27/81

תקציר

המערערת הגישה לבית המשפט המחוזי בחיפה בקשה למתן צו מניעה נגד המשיב שיאסור עליהם לייצר "מסד" המשמש כלי קיבול לציוד אלקטרוני. במקביל ביקשה המערערת צו מניעה זמני, אשר נדחתה. גם תביעתו המאוחרת של המערער נדחתה, והמערער חויב בתשלום שכר טרחת עורך הדין של המשיב. המערערת ערערה על החלטה זו ועל סכום שכר הטרחה לבית המשפט העליון. אלא שהמערערת משכה את הערעור על הדחייה, בטענה שהמשיבה הפסיקה לייצר את המסד, אך המשיב הכחיש זאת. המשיב ביקש לדחות את הערעור על הסף, אך בית המשפט בחר שלא לקבוע אם נערך הסכם פשרה. עוד החליט בית המשפט כי לא יתערב בסכום שכר הטרחה שנפסק, גם אם לא הושגה הסכמה, שכן מצא כי סכום שכר הטרחה של בית המשפט המחוזי סביר. השופטים הביעו את מורת רוחם מהערעורים הנוגעים לשכר טרחה בלבד והציעו לשקול מחדש את גישת שיקול הדעת הנוכחית. המערערת טענה כי שכר טרחת בית המשפט המחוזי חרג באופן משמעותי משיעורי המינימום, ואילו המשיב טען כי שווי התביעה גבוה בהרבה. בית המשפט מצא כי אמנם החוזה שהוזכר על ידי המשיבה אינו מדד מדויק, אך עדיין ניתן להעריך את שווי התביעה מבחינה כספית. בסופו של דבר הסכימו שופטי בית המשפט העליון כי פסיקת שכר הטרחה של בית המשפט המחוזי ראויה וכי הערעור נדחה. הערעור נדחה, והמערער חויב לשלם למשיב 30,000 ₪ שכר טרחת עורך דין.