ת"א 29738-06-15

תקציר

פסק הדין דן בהתיישנות על רכיבים שונים של התביעה שהגיש התובע נגד הנתבע בעניין חכירת חלקת מקרקעין. תחילה קובע השופט כי התביעה, המתייחסת לסכסוך כספי על החובה בתשלום דמי שימוש מופרזים, אינה קשורה למקרקעין ולכן תקופת ההתיישנות היא 7 שנים. נמצא כי עילות התביעה לסעדים המבוקשים בסעיפים 107(ב) ו-(ג) לכתב התביעה, המתייחסות לשומת היטל שינוי ייעוד וההתנגדות לה, עברו את תקופת ההתיישנות, שכן לתובע היו עילות תביעה קונקרטיות וכל היסודות העובדתיים הנדרשים בשנת 2003. השופט דן גם ברכיב הנותר בתביעה, המבקש הצהרה כי התובע אינו חייב לנתבע בגין שימוש מופרז בקרקע. נמצא כי הצדדים לא התכוונו שהקרקע תשמש למטרות מסחריות לפי התעריף החוזי לשימוש תעשייתי. אמנם אין מקור חוזי המסמיך את הנתבע לגבות דמי שימוש מופרזים, אך השופט קובע כי לנתבע זכות לגבות אגרה כזו מכוח דיני ההעשרה, שכן השימוש של התובע במקרקעין למטרות מסחריות מהווה התעשרות שלא כדין. עוד קובעת השופטת כי השינוי בשימוש התכנוני בקרקע אינו פוטר את התובע מחובותיו על פי חוזה החכירה או מצדיק אי תשלום דמי שימוש מופרזים. לבסוף, השופטת קובעת כי כל טענה בדבר שיעור וגובה דמי השימוש החורגים אינה טעונה הכרעה שכן הן לא היו חלק מהסעדים הנתבעים, ובכל מקרה ההליכים המאוחרים יותר של הנתבעת לא יחולו רטרואקטיבית. לפיכך נדחית התביעה על כל מרכיביה, והתובע חויב בהוצאות הנתבע ובשכ"ט עו"ד בסך כולל של 30,000 ₪.