ת"א 1639/06

תקציר

המחלוקת היא על זכויות הבעלות והשימוש ב-15 חניות ציבוריות הממוקמות במרתף של בניין מגורים, המיועדות לשרת את המבנה המסחרי הסמוך שהכניסה אליו היא דרך בניין המגורים. התובעים, דיירי בניין המגורים, טענו כי החניות צריכות להיות שייכות לרכוש המשותף של בניין המגורים ולשמש את דייריו. בעוד הנתבעים, בעלי המבנה המסחרי, טענו כי החניות נמכרו להם כדין וכי יש להקים בהן זכויות קנייניות או מעין קנייניות, ואין להגביל את השימוש של הדיירים בחניונים. השופט קבע כי טענות הנאשמים משכנעות יותר. השופטת קיבלה את טענת הנתבעים כי ניתן לרשום את שני הבניינים כבית משותף מורכב, שכן הם חולקים מתקנים משותפים, ולכן ניתן להצמיד את החניון המסחרי למבנה המסחרי. השופטת קיבלה גם את טענת הנתבעים כי החניות הוצאו כדין מהרכוש המשותף של בניין המגורים ונמכרו לנתבעים, שכן הסכמי המכר לא אסרו על פעולות כאלה, והנתבעים לא היו מחויבים לצרף מפרט טכני להסכמים. כמו כן, היתר הבנייה, שהתיר את הקמת מרתף החניה והקצה את מקומות החניה למבנה המסחרי, ניתן כדין ולא סתר את הוראות תכנית המתאר. עם זאת, השופט הגביל את זכויות השימוש של הנתבעים בחניות. הנתבעים היו רשאים להשתמש בחללים רק באמצעות עובדיהם או מי מטעמם, אשר אושרו בכתב על ידי נציג בניין המגורים. הסדר זה יעמוד בתוקפו עד שיימצא פתרון תכנוני שיאפשר גישה חופשית למבנה המסחרי תוך שמירה על בטיחות בניין המגורים ודייריו. השופט קבע כי כל צד יישא בהוצאותיו.