ע"פ 583/77

תקציר

הכרעת הדין נוגעת לנאשם המואשם בחמש עבירות: ארבע עבירות של שוחד וסעיף אחד של מרמה. לאחר שהתביעה חזרה בה מאשמת המרמה, הרשיע השופט את הנאשם בעבירות השוחד וגזר עליו שנת מאסר בפועל וקנס של 10,000 ליש"ט. הנאשם ערער על ההרשעה, והמדינה ערערה על גזר הדין. בית המשפט העליון דחה את ערעורו של הנאשם, אך קיבל את ערעור המדינה והחמיר את העונש ל-30 חודשי מאסר. בית המשפט קבע כי זיכויו של הנאשם מאשמת המרמה, שנבע מחזרת התביעה, אינו מעיד על חפותו מהמעשים המתוארים בכתב האישום. משמעות הדבר הייתה רק שהוא נוקה מהאישום על סמך עובדות אלה, ומעשה בית המשפט הגן עליו מפני אישום נוסף על בסיסן. בית המשפט גם הבהיר את תפקידו של השופט בנוגע לביטול כתב אישום, וציין כי זוהי שליטתו הבלעדית של התובע אם לחזור בו מכתב אישום וכי בית המשפט אינו מעורב בתהליך זה. בנוסף, ציין בית המשפט כי אף שבדרך כלל הוא נמנע מלהתערב בעונשים שהוטלו על ידי הערכאה הראשונה, הוא יעשה זאת כאשר גזר הדין מחטיא את תכלית העונש. העונש המקורי של שנת מאסר לא היה הולם לריבוי עבירות שוחד שנמשכו חמש שנים. בית המשפט הדגיש כי יצרנים או ספקים שנכנעים לשחיתות ציבורית ובונים עליה את עסקיהם אינם יכולים להיחשב ישרים. הנאשם גם לא היה זכאי לעונש מופחת מאחר שהודה שאינו אשם. עם זאת, בית המשפט הכיר בכך שהנאשם שיתף פעולה עם המדינה בחלק מהמקרים, מה שהוביל לחסינות מוגבלת. בסופו של דבר, בית המשפט אישר את ההרשעה אך החמיר את העונש כך שישקף את חומרת עבירות השוחד.