ע"א 2070/06

תקציר

בפסק דין זה מסכימה השופטת פרוקצ'יה עם השופט ברלינר בקובעה כי יש לקבל את הערעור על כנו, ולאפשר לשעבוד קבוע, שנרשם מאוחר יותר, לקבל קדימות על פני שעבוד צף קודם שכלל פסקת הגבלה לא רשומה. אי רישום סעיף זה נבע מטעות של הרשם, שלא כלל אותו במרשם החברות, והותיר את בעל השעבוד השני לא מודע לקיומו. השופטים מדגישים את המשמעות החוקתית של דיוק הרישום הציבורי, ומציינים את תפקידו במתן שקיפות ובהגנה על צדדים שלישיים בעסקאות רכוש. נתוני הרישום מהווים את הבסיס האובייקטיבי שעליו מסתמכים נושים פוטנציאליים, ומידע חסר עקב טעויות רשם לא צריך להעניש גורמים לא מודעים שפעלו בתום לב. האחריות מוטלת על בעל השעבוד המקורי לוודא שכל הנתונים הרלוונטיים, כולל סעיפי הגבלה, רשומים כראוי. הן השופטות פרוקצ'יה והן חיות מדגישות כי הדרישה הסטטוטורית לרישום סעיפי הגבלה היא להעניק קדימות לשעבודים צפים רק אם תועדו בפומבי. השופטת חיות תומכת במסקנה זו, אך מדגישה את כוונת המחוקק העומדת מאחורי סעיף 169(ב) לפקודת החברות, המעניק עדיפות לפסקת הגבלה רשומה על פני שעבודים מאוחרים יותר. היא מציינת את הצורך בבהירות לגבי אחריותו האזרחית של הרשם לטעויות רישום, ומציעה בדיקה משפטית יסודית, אם כי סוגיה זו לא הייתה מרכזית במקרה הנדון. בסופו של דבר, הם פוסקים לטובת פסק דינו של השופט ברלינר, תוך הדגשת הקשר המורכב בין דיני קניין, רישום ועדיפות שעבודים, תוך שהם מציעים תשומת לב חקיקתית עתידית להסדרת המרשם לצורך הגברת הוודאות המשפטית.