בש"פ 7053/01

תקציר

בית המשפט העליון קבע כי השיקול של תנאי מעצר בלתי הולמים עשוי לשמש שיקול במכלול השיקולים למעצרו או לשחרורו של אדם. גורם תנאי המעצר הבלתי הוגנים הוא בדרך כלל שיקול נגדי לסכנה הנשקפת מהנאשם או לחשש מפני בריחתם או שיבוש הליכי משפט. במקרים בהם קיים מתח בין תנאי המעצר לבין גורמים המצדיקים הארכת מעצר, נשקל הצורך בשמירה על כבודו של העצור ועל רווחתו הבסיסית אל מול האינטרס הציבורי. על בית המשפט למצות את כל האפשרויות להגן על זכויות העצור ורק אז לאזן לטובת האינטרס הציבורי. יש לבסס טענה כזו ולתת לפקידים הזדמנות לתקן את המצב. אם לא ניתן לשפר את תנאי המעצר, על בית המשפט לשים בראש סדר העדיפויות את ערך חירות האדם ולבחור בחלופת מעצר, אלא אם קיים איום ממשי על ביטחונו או שיבוש הליכי משפט. טענות מורכבות בנוגע לתנאי המעצר יש להתייחס אליהן באמצעות "עתירת אסיר", שהיא המסגרת הפרוצדורלית המתאימה. הדבר חל על כל העצורים המוחזקים במשמורת חוקית, לרבות אלה המוחזקים במתקני משטרה. הזכות להגיש עתירה כזו ותנאי המעצר אינם תלויים בגוף המנהלי הממונה על המתקן. עצירים רשאים גם להעלות את סוגיית התנאים הבלתי הולמים במהלך הארכת המעצר, אך רק בעניינים שניתן לפתור במהירות. לטענות מהותיות יותר, הליך עתירת האסיר מתאים יותר. במקרה הספציפי נדחתה בקשתו של המערער לשחרור בשל תנאי מעצר ירודים, שכן בית המשפט לא מצא חלופת מעצר ראויה שתוכל להגן על משפחתו מפני סכנה. עם זאת, הוא היה רשאי להגיש עתירת אסיר להתייחסות לתנאי מעצרו. עוד ציין השופט כי הבעיה הכללית של מתקני הכליאה מחייבת פתרון מערכתי מצד הרשויות המוסמכות, ולא הליכים פרטניים.