ע"פ 7620/11

תקציר

המערער במקרה זה ערער על הרשעתו ברצח, בטענה כי מעשיו לא סיפקו את היסוד הנפשי הנדרש לעבירה. המערער הודה כי היכה את המכות שגרמו למותו של הקורבן, אך טען כי חוסר הוודאות סביב עיתוי האירוע ומועד מותו של הקורבן גרם לכך שמעשיו לא הגיעו לכדי רצח. תחת זאת, הוא טען כי היה צריך להרשיעו בעבירה הפחותה של הריגה. עם זאת, בית המשפט דחה את הערעור, וקבע כי המערער אכן גיבש את הכוונה הנדרשת לרצח. השופט הסתמך על אופייה האכזרי של התקיפה, על נסיבות המקרה ועל התנהלותו של המערער הן במהלך העבירה והן לאחריה. השופט דחה גם את טענות המערער בדבר "אי ודאות ראייתית" ואת טענתו כי שכרותו שללה את יסוד הכוונה. יתר על כן, השופט מצא כי התנהלותו של המערער בכך שהתקשר לחבריו וביקש את עזרתם להעלמת הראיות, כמו גם גרסאותיו המשתנות והבלתי אמינות לאירועים, היוו התנהגות מפלילה. לבסוף, השופט שקל ודחה את ההגנה החלופית של המערער בנוגע לשכרותו הנטענת. השופט דנציגר הגיע למסקנה כי כל יסודות העבירה הוכחו ואישר את הרשעתו של המערער ברצח. השופט הנדל והשופטת ברק-ארז הסכימו עם פסק הדין. בנוסף, השופטת ברק-ארז הביעה דאגה ומצוקה מהשעות שקדמו למותה של הקורבן, שבמהלכן הזעיקה עזרה ולא הוגש לה סיוע.