בג"צ 3956/92

תקציר

פסק הדין נסוב סביב הפקעת כ-1,850 דונם בגבולה הדרומי של ירושלים, המכונה הר חומה, לצורך הקמת שכונת מגורים. התיק עסק בשלוש עתירות נגד החלטת שר האוצר להפקיע את הקרקע. במהלך ההליכים הושגו הסכמות בין המדינה לבין כל העותרים למעט חברת מקור נושאים וזכויות בע"מ (העותרת), שטענה כי הפקעת המקרקעין מיותרת. לעותרים היו זכויות רישום בעלות על שמם בשטח של 563 דונם ובעבר שיתפו פעולה עם חברת הימנותא בע"מ והקרן הקיימת לישראל לרכישה ותכנון בנייה על קרקע בשטח של כ-1,000 דונם. עם זאת, בית המשפט מצא כי בשל התנאים הטופולוגיים של האזור, ריבוי הבעלות על הקרקע ועלות פיתוח השכונה, היה צורך בהפקעה לצורך הקמת שכונת המגורים. בית המשפט הדגיש את הפגיעה הקשה בזכות האדם לקניין כתוצאה מהפקעה והכיר בכך שאם קיימת תכנית חלופית להקמת השכונה ללא הפקעה, יש לשקול אותה. נעשו מאמצים לבחון את האפשרות שהעותרים יבנו את השכונה ללא הפקעה, אך ניסיונות אלה נכשלו, והעותרים האחרים הסכימו כי הפקעה היא האפשרות המעשית היחידה. בהיעדר הסכמה בין בעלי הקרקע והצורך בשכונה רחבת היקף, קבע בית המשפט כי החלטת שר האוצר להפקיע את הקרקע מוצדקת ומתבקשת. פסק הדין דחה את כל העתירות, לרבות זו של העותר, ואישר את תוקפם של ההסכמות שהושגו בין המדינה לבין יתר העותרים. ההחלטה התקבלה מתוך הבנה כי ההפקעה חיונית למילוי הצורך הציבורי בשכונת מגורים באזור.