ע"א 3252/05

תקציר

בעניינה של תביעה כספית שהגישה המערערת כנגד המשיב על סך סך 1,659,791 ₪, שמקורה בהסכם נטען בדבר דמי תיווך בגין עסקאות מקרקעין בישראל, התמקד הערעור בשאלה האם פעולת תיווך חד פעמית נופלת תחת חוק המתווכים במקרקעין, התשנ"ו-1996 ("החוק"). המערער טען לזכות לשכר טרחה בגין הסדרת עסקה בהיקף של 650 יחידות דיור, בטענה כי אינו מתווך מקצועי ולכן אינו כפוף לדרישות החוק. בית משפט קמא דחה תחילה את התביעה, בקובעו כי מדובר בפעולת תיווך, ומאחר שלמערער לא היה רישיון מקרקעין והסכם בכתב, הוא לא היה זכאי לשכר טרחה. המערער טען כי מעשיו היו יזמיים ולא מתווכים וכי הוא זכאי לשכר טרחה בגין עשיית עושר ולא במשפט. עם זאת, החוק קובע כי פעילות תיווך טעונה רישיון, ובית המשפט מצא כל פיצוי אסור אלא אם כן הוא עולה בקנה אחד עם הוראות החוק. למרות הטענות על עסקאות אקראיות, בית המשפט הדגיש כי כל פעולת תיווך, ללא קשר לתדירותה, מחייבת ציות לחוק. בחוות דעת חולקת נטען כי החוק מכוון לאנשי מקצוע בתחום הנדל"ן ולא לעסקאות בודדות, אך בסופו של דבר התקבל הערעור ונדרש לבחינה נוספת של מהות העסקה, תוך ציון כי לא היו צריכות להישמע ראיות ללא שיקול זה. המקרה הדגיש את האתגר של תיחום פעילויות התיווך ואת היקף התקנות המסדירות אותן.