ע"פ 231/75

תקציר

פסק הדין של בית המשפט העליון התייחס לשורה של עבירות פליליות שביצעו שלושה מנהלי התיאטרון הלאומי "הבימה" בין השנים 1968-1962, ובהן גניבה, זיוף וקשירת קשר להונות. המדינה ערערה על זיכויים של הנאשמים בעבירת קשירת הקשר, ואילו שניים מהנאשמים ערערו על הרשעתם ועל גזר דינם. בית המשפט העליון קיבל את ערעור המדינה, והרשיע את הנאשמים בקשירת קשר ובעבירות נלוות נוספות, תוך שהוא דוחה את ערעורי הנאשמים על גזר דינם. בית המשפט קבע כי עבירת קשירת הקשר בוצעה עם כריתת ההסכם, בנפרד מביצוע מעשה המרמה בפועל. עוד נקבע כי הסכום הנקוב בכתב האישום, ולא ההרשעה הסופית, קובע את תחולתו של חוק החנינה. יתר על כן, השיהוי בפתיחת המשפט לא היווה הצדקה להפחתת העונש. השופט ברנזון פירט את הרקע ההיסטורי ואת תפקידם של הנאשמים בפרשה, וסיכם את הידרדרותם במעשים הפליליים שבוצעו נגד התיאטרון. על העונשים שהטיל בית המשפט המחוזי לא ערערה המדינה, למעט בקשה להחמרת הענישה בשל ההרשעה בקשירת קשר, שבית המשפט דחה אותה. בית המשפט הרשיע את הנאשמים בקשירת קשר לפי סעיף 305 לפקודת החוק הפלילי, וכן בעבירות נלוות נוספות. היא דחתה את הערעורים על גזרי הדין, לא מצאה עילה להתערב, והזכירה את האפשרות של טיפול רפואי לנאשמים במהלך מאסרם בפועל.