ע"א 39105-12-12

תקציר

פסק הדין, שנכתב על ידי השופט ברנר, מתייחס לסכסוך מסחרי בין חברה לבין אדם בשם ADM (המערערת). החברה טענה כי ADM הציג את עצמו כשותף עסקי של חברה בשם ERMO, ועל בסיס זה גרם לחברה לרכוש מכונה פגומה מ-ERMO. בית המשפט קמא פסק לטובת החברה, והוביל את ADM להגיש ערעור. פסק דינו של השופט ברנר פותח בקביעת העיקרון לפיו ערכאת הערעור אינה ששה להתערב בממצאים העובדתיים של בתי משפט קמא, והיא תעשה זאת רק בנסיבות חריגות, כגון כאשר בית משפט קמא טעה טעות מהותית או התעלם מראיות קריטיות. ברנר אינו מוצא עילה להתערב בממצאיו העובדתיים של בית משפט קמא ומקיים את החלטת הערכאה הנמוכה יותר. השופט מציין כי ADM הציג את עצמו כיותר מסתם מתווך בעסקה - הוא טען שיש לו מחסנים בחו"ל ושותפויות עם חברות זרות. פרסומיו של ADM עצמו היו הבסיס לאמונת החברה כי הוא קשור ל-ERMO. התנהלות זו מצידו של ADM מהווה עוולת גניבת עין ותיאור כוזב לפי חוק עוולות מסחריות, עליהן הוא אחראי. זאת ועוד, השופט ברנר מחזק את קביעתו של בית משפט קמא כי ADM הייתה אחראית אישית למצג שווא של שנת ייצור המכונה ולהתנהלות רשלנית. גם אם ERMO היה אחראי בתחילה לטעות, הודאתו של ADM עצמו והראיות מראות שהוא זה שהעביר לחברה את השנה השגויה. טענותיה של ADM כי יחסי החברה עימו לא התבססו על פרסומיו באינטרנט, כי הוא לא היה צד לחוזה וכי היה על החברה לנקוט בצעדים לצמצום נזקיה, נדחות כולן. ברנר גם דוחה את ניסיונו של ADM להפעיל את חוק השליחויות כדי לפטור אותו מאחריות, שכן הדבר מעולם לא נטען במהלך המשפט. בסופו של דבר מציע השופט ברנר לדחות את הערעור ולהחייב את ADM לשלם לחברה הוצאות ערעור בסך 20 אלף שקל, בנוסף להשבת כספי הפיקדון שהפיק. סגני השופטים ישעיהו שנלר, קובי ורדי וד"ר קובי ורדי מסכימים עם ההחלטה.