ב"ש 5009/08

תקציר

התיק נסוב סביב בעלות על רכב המשמש להסעת שוהים בלתי חוקיים, שנתפס במספר רב של הזדמנויות. הרכב היה רשום על שם המשיב, אך המערער טען כי יש לחלט אותו מאחר שהיה בבעלותו העיקרית של הנהג, שהורשע בהסעת שוהים בלתי חוקיים. בית משפט השלום בירושלים הורה על החזרת הרכב לבעליו הרשום, בכפוף לתנאים מסוימים. המערערת, בבקשה לחילוט הרכב, ערערה על החלטה זו. השאלה שעמדה בפני בית המשפט הייתה האם ניתן לתפוס ולחלט את הרכב על פי חוק הכניסה לישראל. בית המשפט קבע כי החוק מחייב הרשעה בתוך שלוש שנים מהעבירה הראשונה, ומאחר שהנהג הורשע בשנת 2005 והעבירות הנוספות התרחשו בשנת 2008, מחוץ לחלון הזמן של שלוש שנים, לא ניתן היה לחלט את הרכב. בית המשפט פירש את לשון החוק כמתייחסת למועד ההרשעה ולא למועד ביצוע העבירה או כתב האישום. יתר על כן, הבעלות ברכב לא נקבעה באופן סופי, כאשר המשיב טען לבעלות ואילו המערער טען כי הנהג הוא הבעלים בפועל. לפיכך, הערעור לחילוט הרכב נדחה, תוך שהוא מחזק את החלטת הערכאה הנמוכה יותר להחזירו לבעליו הרשום, בתנאים. תוצאה זו הושפעה גם מעקרון החוקיות במשפט הפלילי, המעדיף את הפרשנות המקלה ביותר של חוקים מעורפלים.