בג"צ 5394/92

תקציר

במקרה שנידון בבג"ץ, ערער העותר, ניצול שואה, על יוזמת יד ושם לפרויקט "מערת הזיכרון", הגובה תשלום עבור הצבת אבני זיכרון לזכר קורבנות השואה. העותר טען כי אגרה זו מפלה וחורגת מהסמכות המוקנית ליד ושם בחוק. יד ושם, כפי שהוקם מכוח חוק הזיכרון והגבורה לשואה, מחזיק במנדט להנצחת קורבנות השואה ובסמכותו לנהל מפעלי הנצחה ולקבל תרומות. בית המשפט מצא כי יד ושם פעל במסגרת סמכותו החוקית בהקמת "מערת הזיכרון", שכן היא נועדה הן למלא את תפקידו ההנצחתי והן לכסות את עלויות התפעול באמצעות תרומות. בהתייחסו לטענות על אפליה, הדגיש בית המשפט כי יד ושם הבטיח שוויון על ידי מתן מפעלי הנצחה כלליים ללא תשלום לכל הקורבנות, ואילו "מערת הזיכרון" היא צורת הנצחה נוספת, אופציונלית. האגרה, שנחשבה סבירה ודומה להוצאות רגילות של בית עלמין, נחשבה בלתי מפלה משום שהייתה נגישה לאדם טיפוסי, והיוזמה הכוללת נתפסה כהכרחית לתמיכה בפעילות הרחבה יותר של יד ושם. לפיכך, הפרויקט נתפס כסביר ועולה בקנה אחד עם המטרה של איזון בין שיקולי הנצחה ושיקולים כספיים. תוך הכרה ברגישותו של העותר לנושא, במיוחד כניצול שואה, דחה בית המשפט את העתירה, והציע כי יד ושם עשוי לשקול מתן מענה למי שאינו יכול להרשות לעצמו את אגרת אבן הזיכרון במקרים חריגים. פסק הדין אישר כי פעולותיו של יד ושם לא היו מסחריות אלא נועדו לקדם את מטרות ההנצחה שלו, ולפיכך נדחתה העתירה ללא צווי הוצאות.