ת"א 56096-02-17

תקציר

התביעה שהגישה התובעת, הדאיה אבו דיב, ביקשה לאכוף הסכם עם רשות מקרקעי ישראל (מינהל מקרקעי ישראל לשעבר) לפיצויים בגין הפקעת קרקעות לצורך הרחבת נתב"ג, שבסופו של דבר לא נוצלו למטרה זו. התובע, יורש הקרקע המופקעת, תבע פיצוי באמצעות קרקע חלופית ולא באמצעות תשלום כספי. עם זאת, מהראיות עולה כי התובעת הסכימה בעבר וקיבלה פיצוי כספי חלקי, אותו לא השיבה. בית המשפט מצא כי התובעת לא הצליחה להוכיח את טענתה כי היא זכאית לקבל קרקע חלופית בשווי כל זכויותיה בקרקע המופקעת מבלי לקזז את הפיצוי החלקי שכבר קיבלה. זאת ועוד, גם טענת התובעת בדבר שווי החלקה החלופית שהוצעה לה בשנת 2016 נדחתה מאחר שהיא לא הועלתה בתביעה הראשונית והשווי שנקבע התבסס על שמאות משנת 2004, שלא הייתה ראויה בהתחשב במעמדה של החלקה באותה עת. השופטת ציינה גם את השיהוי הבלתי מתקבל על הדעת של כמעט 26 שנים בפיצוי התובעת בגין אדמתה המופקעת ואת חוסר הסיוע של הרשות לסייע לה לאתר קרקע חלופית. עם זאת, השופט קבע כי יש לחשב את הפיצוי המגיע לתובע על פי החוקים המתוקנים הנוגעים להפקעה ולא על פי דיני הריבית הכלליים, דבר שהיה מביא לתשלומי ריבית גבוהים יותר בגין העיכוב בפיצויים. לפיכך, התביעה נדחתה במלואה, למעט חישובי הריבית המגיעה על הפיצוי, אשר יש לבחון מחדש בהתאם לפסק הדין. כל צד יישא בהוצאות המשפטיות שלו.