ע"א 636/92

תקציר

פסק הדין מתייחס לסכסוך על רכב גנוב שנמכר מחדש מספר פעמים. הרוכשים, מר וגברת נוף, רכשו את המכונית מיונה נחום בשנת 1985, שרכש אותה מרפאל ארביב שנה קודם לכן. הבעלות על הרכב נרשמה בהצלחה לנחום במשרד הרישוי (DMV), למרות שלא הייתה המשכיות בחתימות הבעלים על שטרי המכר. כעבור שנתיים גילו בני הזוג נוף כי לוחית הרישוי של הרכב זויפה וכי ברכב נגנב רכוש. משרד התחבורה לקח בחזרה את המכונית והחזיר אותה לחברת הביטוח, שפיצתה את הבעלים המקורי. בני הזוג נוף תבעו את מדינת ישראל, בטענה להטעיה רשלנית, ואת נחום בגין הפרת חוזה. בית משפט השלום מצא הן את המדינה והן את נחום אחראים לנזקיהם של בני הזוג נוף, והורה להם לפצות את בני הזוג נוף ביחד ולחוד, תוך חלוקת החיוב ביניהם שווה בשווה. בנוסף, הורה בית המשפט לארביב, שמכר את הרכב לנחום, לשפות את נחום בגין מחצית מאחריותו של האחרון כלפי בני הזוג נוף. הן המדינה והן נחום ערערו על ההחלטה בעניין חלוקת האחריות. בינתיים הגיש נחום ערעור נגדי נגד ארביב לשיפוי מלא. בית המשפט העליון דחה את רוב הערעורים, אך הסכים לשקול מחדש את חלוקת האחריות. בית המשפט הסכים עם קביעת הערכאה הנמוכה יותר, לפיה למדינה הייתה חובת זהירות כלפי האזרחים המסתמכים על המידע הרשמי שנמסר על ידי משרד התחבורה, וכי היא הפרה חובה זו בכך שניהלה ברשלנות את מאגר המידע שלה. עם זאת, השופטים קבעו כי הן המדינה והן נחום אחראים למלוא הנזק שנגרם לבני הזוג נוף, באמצעות עילות תביעה שונות, וכי עליהם לפצות אותם ביחד ולחוד. משמעות הדבר הייתה שבני הזוג נוף יוכלו לקבל פיצוי מלא מכל אחד מהצדדים, אך האחריות תחולק שווה בשווה בין המדינה לנחום באמצעות שיפוי הדדי. בנוסף, קיבל בית המשפט את ערעורו הנגדי של נחום, וקבע כי על ארביב לשפות את נחום במלוא הסכום שנחום נדרשה לשלם לבני הזוג נוף, ללא קשר להסדרים קודמים בין נחום לארביב. לפיכך, ההחלטה הסופית הייתה שהמדינה ונחום יהיו אחראים כל אחד למחצית מנזקי משפחת נוף, שהסתכמו ב-14,873 שקל, ויוכלו לקבל בחזרה מחצית מסכום זה מארביב.