בש"פ 4019/24

תקציר

בפסק דין זה מיום 29.5.2024 מתייחס בית המשפט לבקשת נאשם להעביר את מקום הדיון אליו, ובסופו של דבר דוחה את הבקשה. ההחלטה מעוגנת בכלל הקבוע המעדיף להשאיר את המקום המקורי כאשר נאשם אינו מודה בעובדות כתב האישום, בעיקר בשל הצורך להציג ראיות ולזמן עדי תביעה, לרבות גורמי אכיפת החוק. עיקרון זה מקבל חיזוק מתקדימים כגון Toito v. מדינת ישראל, טאובליב נ' מדינת ישראל, ויין נ' מדינת ישראל, וטישלר נ' מדינת ישראל, המאפשרת העברות מקום רק בנסיבות חריגות. במקרה דנן, טענת הנאשם כי הוא מוכן לוותר על עדות התביעה ועדי התביעה הטכניים המתגוררים באילת אינה מספיקה כדי לעמוד בדרישות המחמירות לשינוי מקום. בהתייחסו לתקדים דומה בעניין אבו שוהם, שם נדחתה בקשה להעברת מקום למרות נכונותו של המבקש לוותר על עדויות מסוימות, מדגיש בית המשפט כי הצורך לשמוע את כל העדים הרלוונטיים נותר בעינו, לרבות אלה שמחוץ לאילת. יתר על כן, היא שוקלת את מעמד המשמורת הנוכחי של המבקשת, מכירה באי הנוחות הפרוצדורלית אך מגיעה למסקנה כי היא אינה עומדת בסף החריגות. לפיכך, בית המשפט מוצא כי אי הנוחות שבהליך בבית משפט השלום באילת אינה עולה על הטעמים לשמירה על המקום המקורי, מה שמוביל לדחיית הבקשה.