ע"ו 2534-11-11

תקציר

פסק הדין מקבל את הערעור על דחיית תביעתה של המערערת להכרה כנכה לפי חוק נכי רדיפות הנאצים, וקובע כי היא זכאית לפיצויים על פי החוק. המערערת, שעלתה לישראל מלוב, טענה כי סבלה מפחד ורעב במהלך מלחמת העולם השנייה, וכי אביה הוכה למוות על ידי הנאצים. הרשות המוסמכת דחתה את תביעתה בשנת 2002 אך לא הודיעה לה על כך בדואר רשום, וועדת הערר דחתה גם את ערעורה בשנת 2011 בנימוק שלא הצליחה להוכיח את טענותיה. בית המשפט המחוזי קיבל את טענת המערערת כי גילה ומצבה הבריאותי מנעו ממנה להציג את טענותיה בפני הוועדה, וכי די היה בראיות שמסרה - תצהירה ותצהיריהם של שני עדים - כדי לבסס את טענתה. בית המשפט קיבל גם את טענתה כי חששה מפני הנאצים היה עילה מספקת להכרה בחוק, וכי הייתה עדה לפגיעה הקשה באביה, גם אם לא ראתה זאת מתרחשת. באשר לטענת השיהוי, שקל בית המשפט את מועד התביעה הראשונית (2001) ואת מועד הערעור (2010), לצד מועדים אפשריים נוספים, ואת השלכותיו של כל מועד על הקופה הציבורית ועל המערערת. השופט שבח הציע לדון בכל מקרה לגופו, והציע את ינואר 2005 כמועד הזכאות במקרה ספציפי זה, מה גם שהמערער נפטר. השופטת ענבר הציעה לשקול מועד זכאות אחיד למקרים דומים, אך החליטה לשמור את פסק הדין לעת עתה, והסכימה עם מועד הזכאות המוצע של השופטת שבח במקרה זה. השופט שוחט הסכים עם חבריו.